על קללות – לפרשת בלק
כידוע, בבית רבינו זצוק”ל התקיימה “קבלת קהל” מידי יום, כאשר עשרות ואף מאות איש בקשו להכנס אל רבינו, להתברך ולהתייעץ בעניניהם השונים. מטבע הדברים היה קיים לחץ גדול מצד ציבור הבאים הרב, ובפתח הבית ניצבו גבאים הממונים על הסדר. אך לא תמיד הדברים התנהלו על מי מנוחות.
באחד הימים הגיע יהודי אשר ביקש להכנס בדחיפות אל רבינו. הגבאי הנצב בפתח בדק ברשימות האם שמו מופיע בהן, אך לא, הוא לא טרח לקבוע תור. לאחר תחנונים רבים, נאות הגבאי לפנים משורת הדין לאפשר לו להכנס. ואכן נכנס היהודי אל רבינו ושטח את בעיותיו וכו’.
לאחר שיצא, ביקש לחזור שנית ולהכנס ולשאול דבר מה נוסף, כשניכר מדבריו שלא מדובר בפיקוח נפש בלשון המעטה… וכמובן שהגבאי סירב להכניסו שנית ולדחות את האנשים אשר קבעו תור מראש.
אותו אדם בהבינו שלא יכנס שנית, פנה אל הגבאי והחל להמטיר על ראשו קללות נמרצות… אך הגבאי עשה מלאכתו נאמנה ונשאר איתן בסירובו.
אך עם סיום ה’קבלת קהל’ נכנס אל רבינו וסיפר את הדברים כהוויתן ושאל האם עליו לחשוש מהקללות שקללו אותו אדם. רבינו ביטל את הדברים במחי – יד ואמר “אין זה כלום”, והוסיף רבינו ואמר: הרי פסוק מפורש הוא “כצפור לנוד כדרור לעוף, כן קללת לו תבוא” (משלי פרק כ”ו ב’), ומכאן לומדים חז”ל שקללת חנם חוזרת על המקלל.
ושוב היה מעשה שנשאל רבינו מפי אברך אחד: “לא מזמן איזה זקן שאינו שומר תו”מ קילל אותי, ואשתי חוששת מכך מאוד, האם היא צודקת ויש לחשוש לזה?”
“האם הוא קילל אותך בצדק”? בירר רבינו.
לא, ענה האברך.
“א”כ אין לך מה לחשוש, פשט רבינו, הגמרא אומרת שמי שמקלל שלא כדין הקללה חוזרת על המקלל”.