ביאורים ליום הכיפורים
בפיוט שבתפילת יוכ”פ אנו אומרים: “כי אנו בניך ואתה אבינו”. היותינו בנים לאבינו שבשמים גורם לנו לקשר בל ינותק אליו, יהא מצבינו הרוחני אשר יהא. הכתוב בישעיה (א, ד) קורא לבני ישראל: “בנים משחיתים”, אמנם השחת השחיתו הבנים את דרכם, אך עדיין הם בנים לה’ אלקיהם.
רבינו זיע”א הקשה, שישנו שינוי בלתי מובן בין נוסח ברכות קריאת שמע של שחרית לאלו של הלילה. בתפילת ערבית אנו אומרים “וראו בניו גבורתו, שבחו והודו לשמו”, ואילו בשחרית כבר אין אלו רק בנים: “על זאת שבחו אהובים ורוממו אל, ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות”, בבוקר הופכים הבנים לאהובים וידידים… מהו ההסבר לשינוי זה?
ובאר זאת רבינו זיע”א על פי דברי הפרקי דרבי אליעזר (פרק מא): “המצריים רדפו אחרי בני ישראל עד ים סוף, וחנו אחריהם וכו’ והים מלפניהם. וראו ישראל המצריים ונתיראו הרבה מאד, ושם השליכו כל תועבות מצרים מעליהם, ועשו תשובה גדולה, וקראו לאלוהיהם”. מבואר כאן כי ישראל אחזו עדיין בעבודה זרה עד הרגע האחרון, כשעמדו לפני ים סוף ולא ידעו לאן לברוח, ואז עשו תשובה.
על פי זה מובן היטב נוסח הברכות השונה: הרמב”ם בהלכות תשובה, כשהוא מפרט עד כמה גדול כוחה של התשובה, אומר כך (ז, ו): “התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד”. אם כן, הרי לילה לפני קריעת ים סוף עדיין היו ישראל עובדי עבודה זרה, ואף שנקראו “בנים”, זהו משום שגם בנים החוטאים לאביהם נותרים בניו. אך רק בבוקר, משעשו תשובה גדולה והשליכו תועבות מצרים, זכו עם ישראל גם לתואר “אהובים וידידים”.
******
כתב הרמב”ם (פ”ג מהל’ תשובה ה”ד): “נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ומעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום כיפור יתר מכל השנה”. נשאל רבינו זיע”א למה לא הזכיר הרמב”ם להרבות ב”תורה”? והשיב, שזה נכלל ב”מצוות” שכתב הרמב”ם. ומה שהזכיר ופירט למצות צדקה – כי יש ענין מיוחד בצדקה (דרך שיחה).